כיום אני עובדת בבית חולים "אסותא" באשדוד, בית חולים ציבורי חדש שהוקם לפני קצת יותר משלוש שנים. לפני כן, עבדתי בבית החולים "אסף הרופא" הרבה שנים, הייתי שם עשרים שנה וכשהוקם בית החולים החדש באשדוד עברנו כמה רופאים לכאן כדי להקים את המחלקה החדשה. התפקיד שלי הוא להיות מנהלת המחלקה להריון בסיכון ומחלקה שמטפלת בנשים בהריון שיש להן כל מיני סיבוכים וזה כולל גם את המחלקה, מרפאות... ואני עובדת גם בחדרי לידה ומתעסקת בעיקר במיילדות.

זאת שאלה שקצת קשה לי לענות עליה, אני חושבת שהחלטתי להיות רופאה אי שם בתיכון, בסביבות כיתה י'-יא'. וזה מעניין כי אין לנו רופאים במשפחה בכלל, אני הרופאה הראשונה והיחידה בינתיים, שני ההורים שלי הם מדענים. אני חושבת שבשלב כלשהו בחייהם הם רצו להיות רופאים ולא ניהיו רופאים וכנראה שזה חילחל גם אלי, בתיכון החלטתי שאני רוצה ללמוד רפואה ומשם זה המשיך.

גדלתי בבית של אנשים מאוד למדנים, שניהם עוסקים בתחום של מדע, ושוב, לא חשבתי שבגיל מאוד צעיר אני אהיה רופאה אבל בשנות התיכון זה השתנה. אני מאוד מתעניינת בתחום המדעים והייתי גם במגמת ביולוגיה ותמיד זה עניין אותי אבל אני חושבת שהרצון שהיה לי ללמוד משהו בתחום הטיפולי היה יותר חזק מזה וזה היה מה שהוביל אותי למקום שאני נמצאת בו כיום.

אחרי שסיימתי את התיכון עברתי לצבא והתלבטתי אם להיות עתודאית, בסוף החלטתי שלא. בצבא הייתי חיילת, מדריכת טיולים, זה לא קשור בכלל למה שאני עוסקת בו היום. מיד כשהשתחררתי לא היה לי טיול אחרי צבא כמו שהיה להרבה אנשים, ישר התחלתי ללמוד, למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב והתחלתי ללמוד בגיל יחסית צעיר. עברתי הרבה בבתי חולים באיזור המרכז בגלל שאוניברסיטה שהייתי בה שייכת למרכז. במהלך הלימודים התחתנתי ולקראת השנה האחרונה בלימודים נולדה לי הבת הבכורה שלי וסיימתי את הלימודים עם תינוקת. אחר כך עשיתי סטאז' ונולדה לי בתי השנייה. ולמרות שהחלטתי במקור ללמוד רפואה חשבתי שאני אהיה רופאת ילדים, זאת הייתה המחשבה שלי לאורך כל השנים בהם למדתי רפואה, עשיתי אפילו את העבודת גמר שלי בבית ספר לרפואה במחלקת ילדים. וכשהייתי בסטאז' עבדתי גם במחלקת ילדים באסף הרופא וכשהייתי סטודנטית עבדתי בתור אחות ב"שניידר", ולקראת סוף הסטאז' הייתי קצת במחלקה גניקולוגית וממש באופן כמעט מפתיע החלטתי שאני רוצה להיות רופאת נשים. זה היה שינוי כיוון די משמעותי, אחר כך התחלתי את ההתמחות שלי באסף הרופא באורך של כ-6 שנים, כמעט 7 שנים. במהלך ההתמחות שלי הבנתי שהכיוון שלי זה לעבוד בתחום המיילדות ואחרי שסיימתי את ההתמחות ונהייתי רופאה בכירה התחלתי לעבוד במחלקה להריון בסיכון, שזה התחום שאני עוסקת בו ב-15 שנים האחרונות.

גדלתי עם אמא שהיא אשת מקצוע מאוד ידועה והיא הייתה המודל לחיקוי שלי, לפחות ברוב חיי. והיא אישה שידעה לשלב גם קריירה מאוד גדולה וגם חיי משפחה. בצורה שאני גדלתי בה ידעתי שנשים יכולות לפעמים לעשות גם יותר מגברים, אולי לפעמים זה קצת קשה אבל גם כשחינכתי רופאות יותר צעירות ממני תמיד טענתי שאם יש יותר מה לעשות אז מספיקים יותר וזה אפשרי, על אף שזה קשה, לשלב קריירה ומשפחה.

לא! אני לא בן אדם וותרן, ולא גדלתי בבית של אנשים שמוותרים, סבא וסבתא שלי, משני הצדדים, היו ניצולי שואה שבאו לארץ אחרי המחלמה כמעט חסרי כל, והדבר שהיה להם הכי חשוב הוא שילדיהם יהיו אנשים משכילים ואכן באמת ההורים שלי וגם האחים שלהם, הם אנשים משכילים שלמדו ובעלי מקצוע. זה היה הדבר הכי חשוב בשביל סבא וסבתא שלי. אני מודה שללמוד רפואה זה לקחת על עצמך מסלול שהוא ארוך ולא פשוט, אבל כשהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות אני לא חושבת שהיו לי ערעורים לגבי זה. למרות שלפעמים היו ימים קשים שעבדתי בהם כל הלילה, או כל היום, אפילו 30 שעות, אתה מגיע הביתה, ואתה עייף. אבל כשאתה מחליט שזה מה שתה רוצה לעשת אז העבודה יכולה לשמש כפיצוי על ימים כאלו, אבל הימים האלו לא גרמו לי לוותר למרות הקושי הרב.

לאורך הדרך כשאתה עובר מסלול לא קל אתה צריך הרבה תמיכה מהאנשים שקרובים אליך. קודם כל, ההורים שלי, אמא שלי שתמיד נתנה לי תמיכה וגם היום אני חושבת שהיא מאוד גאה בי שזה משהו שהוא מאוד חשוב וגם אני בתור אמא אני חושבת שהדבר הכי חשוב שהורים יכולים לעשות זה לתת לילדים שלהם תחושה שהם גאים בהם, זה כוח מניע מאוד חזק. גם היום, כשאני מספרת לאמא שלי כל מיני דברים מהעבודה היא נותנת לי תחושה שהיא מאוד גאה בי. ואני בטוחה שגם סבתא שלי ז"ל הייתה מאוד גאה בי על היותי רופאה. כמובן גם תמיכה מבן זוגי שגם הוא עובד מאוד קשה, לא בתור רופא אבל גם אני תמכתי בו. אין ספק שאת/ה צריך/ה בן/ת זוג שיתמוך בך כשאתה לא בבית או כשאת/ה קם/ה והולך/ת לעבודה ומשאיר/ה את כולם מאחור.

לפעמים ילדים של רופאים שאני מדברת איתם, אולי רופאים מהדור הקודם ובעיקר גברים ולא נשים, שלפעמים הילדים שלהם היו מתלוננים עליהם שהם לא היו חלק מהחיים שלהם, לא באים למסיבות בגן ולא היו לוקחים אותם לחוגים. אני לא הייתי אמא כזאת, אני הייתי אמא שתמיד באה לכל המסיבות בגן והגננת תמיד ידעה שהיא צריכה להודיע לי מראש מתי המסיבה כדי שאני אדע שאני לא יכולה להיות תורנית באותו יום. הייתי לוקחת אותם לחוגים והשתדלתי מאוד להיות אמא כמו אמא אחרת ולא אמא שלא נמצאת בבית. בינתיים הילדים שלי לא מביעים רצון להיות רופאים, למרות שחלקם עדיין צעירים. אני חייבת לומר שבתוכי אני כן מקווה שאחד הילדים שלי ילך ללמוד רפואה, אני יודעת שזאת דרך ארוכה ויש הרבה קשיים. אבל אני חושבת שזה המקצוע הכי יפה בעולם.

היום אם תלכו לבית ספר לרפואה אז רוב הסטודנטים הן נשים, כ-60% מהסטודנטים לרפואה הן נשים. אני לא חושבת שמבחינת מטופלים יש יחס שונה לורפאה אישה לעומת רופא גבר. במקצוע שלי ספציפית רוב המטופלות מחפשות רופאות שהן נשים. סך הכל אני חושבת שיש שוויון במקצוע למרות שבעבר המקצוע היה נחשב כמקצוע מאוד גברי ובעבר רוב הרופאים היו גברים וגם בתקופת ההתמחות שלי היינו ממש קצת מתמחות. אך המקצוע השתנה והיום הוא מקצוע מאוד מכיל לנשים.

השנה האחרונה הייתה שנה מאוד מאתגרת למי שעובד שמערכת הבריאות. בשנה שעברה בדיוק ביום הזה (יום העצמאות), זאת הייתה התקופה הראשונה של הקורונה שבה עבדו בבית החולים בקפסולות.

בדיוק לפני שנה, בערב יום העצמאות, עבדתי מ7:00 עד 19:00, וב19:00 אחת האחיות של המחלקה שלנו הייתה בחדר לידה, בלידה, וביקשה שאני אשאר איתה. אז החלטתי שאני לא אלך הביתה ונשארתי איתה ובסוף היא ילדה בערך ב22:00, באותה שעה גם יצאתי הביתה מהעבודה. מעולם לא נסעתי על כביש 6 כשהוא ריק בגלל הסגר הראשון שהיה, עצרו אותי בערך 3-4 פעמים במחסומים ושאלו אותי מה אני ולמה אני צריכה לעבור וסיפרתי להם שאני חוזרת הביתה מבית החולים. למרות שהילדים שלי קצת כעסו שלא באתי בזמן הביתה, אמרתי לעצמי שאני בן אדם בר מזל שזה מה שאני עושה בחיים וזאת הייתה הסיבה ללמה באתי מאוחר.

אני חושבת שזה לא משנה אם אלה גברים או נשים. הרבה אנשים באו להתייעץ איתי אם כדאי להם ללמוד רפואה וההורים שלהם, ואני תמיד אומרת שאם יש מישהו שיש לו חלום, והחלום הוא להיות רופא או עורך דין או לא משנה מה, אז הוא צריך ללכת אחריו. ואם מישהו רוצא להיות רופא, למרות שזה תהליך ארוך ולא כל כך קל, אבל אם זה החלום שלו, הוא לא צריך לוותר עליו, ולבנות לעצמך גם אמונה בעצמך וגם להיות עם חוסן, ולא לתת לדברים לשבור אותך ולמצוא לך תמיכה מאנשים קרובים ולא לתת לעצמך לעבור את התהליך הזה לבד, בסוף זה יהיה שווה את זה.